מבואות החרמון זוכרת
שנתיים חלפו מאז אותו יום שבו מדינת ישראל רעדה, יום ששינה את פניה של האומה כולה.
יום שבו נולדו כאב, גבורה, אחדות ותקווה.
היום, שנתיים אחרי, אנו מביטים לאחור וזוכרים.
את הנופלים, את הגיבורים, את רגעי האימה והאובדן שלא יישכחו לעולם.
ובו בזמן, מביטים קדימה, בלב דומע אך גאה.
עדיין ישנם חטופים חללים שטרם שבו הביתה ואנחנו זוכרים ולא שוכחים אותם
השבוע ליבנו חזר לפעום עם שיבת החטופים, החיים והחללים, לחיק משפחותיהם.
דגל ישראל התנופף מעליהם ועם שלם עצר את נשימתו.
אין רגש עז מזה, אין סמל חזק מזה לניצחון הרוח, לאמונה בצדקת הדרך ולכוחו של עם ישראל.
בצער עמוק ובגאווה גדולה אנו מרכינים ראש לזכר חמשת בני מבואות החרמון, שנפלו במהלך מלחמת ׳חרבות ברזל׳, בני המקום, אחינו, שחייהם נשזרו לעד בסיפור הגבורה של העם הזה.
זכרם נצור בליבנו, פועם בכל שביל ובכל נוף שבין ההרים והעמקים שלנו.
מתוך האבל צמחה תקווה ומתוך השבר - נבנתה עוצמה.
יהי זכר הנופלים ברוך ותהא שיבת החטופים סמל לניצחונה של האמונה, של האחדות ושל העם הזה שלא יישבר לעולם.
